תנועה דוממת, תדרי הקולות, ההד, החיים והמוות, הנוכחות וההיעדר.
הדממה כאן ושם היא מצב טעון, ואינה היעדר או שקט; היא מעולם לא הייתה כך. יש בה תנועה פנימית, במעמקים, מתחת לפני השטח, רחוק מן העין וקרוב ללב ולמחשבה, והיא נשארת בזיכרון.
הדממה אינה דבר לא מוכר, אך היא נסתרת מן העין, היא מלאה צבעים, מלאה אהבה, וממלאת את הארץ ואת המולדת.
הזיכרון והטראומות אינם נשארים קבועים; הם משתנים מעת לעת, מתחלפים, ונושאים בתוכם מידה של גמישות, משום שהדממה טומנת בחובה אפשרות לשינוי. לפעמים חלק מהעקבות נעלמים, לפעמים הם שבים, ולפעמים הם מקבלים צורה חדשה. הדממה אינה מקפיאה את הזיכרון, אלא ממלאת אותו וממלאת גם אותנו.
הדממה היא תפוז יפו, עץ התאנה בעכו, ועץ השקד העומד איתן בטלוזה. היא גם פרח הטונברגיה ברמאללה, הצומח ממעמקי הקירות, מטפס אל השמיים ומנסה להישאר. כאן הדממה איננה היעדר, אלא נוכחות שורשית, הדומה לחירות, לתפילה ולאהבה.
הדממה היא מולדת، גם כאשר נדמה שהיא שקטה, היא אינה נעלמת. היא נשארת נוכחת בזיכרון, באדמה, ובכל מה שמסרב להיעלם. הפרטים הללו אינם מתים
השראה משיר מחמוד דרויש :
רשרוש
כמי שמקשיב להתגלות נסתרת, אני מטה אוזן
אל קולם של עלי העצים הקיציים… קול
ביישן, מנומנם, היורד ממרחקי השינה…
קול חיוור בעל ניחוח חיטה, הבא
מתוך בדידות כפרית… קול קטוע, המתפזר
באלתורים מוזיקליים על מיתריו של משב רוח מתמהמה.
אינו נגרר ואינו מאריך בהפסקות.
כאילו הקול הזה נועד לי
לבדי, חוטף אותי מכובד החומר אל קלילות
ההארה: שם, מעבר לגבעות, ורחוק
מעבר לדמיון, מקום שבו הגלוי והנסתר שווים,
אני שוחה מחוץ לעצמי באור ללא שמש.
לאחר תנומה הדומה ליקיצה, או לאחר
יקיצה הדומה לתנומה, מחזירה אותי אוושת
העצים אל עצמי, כשאני בריא ומזוכך
מחששות ומטרדות. אינני שואל
לפשר הקול הזה: האם זוהי לחישת סוד של עלה
אל אחותו בחלל הריק הזה, או שמא זהו געגוע האוויר
למנוחת צהריים?
קול ללא
מילים המערסל אותי, מלטף אותי והופך אותי
לכלי הנוטף את מה שאינו ממנו… ואינו בו.
כאילו הוא רגש המחפש נפש רגשית… הדומה לו!
