ב"ונוס הנס ציונית" משלבת האמנית עבודות בצבעי שמן לצד פיסול דיגיטלי והדפסה תלת-ממדית, בחינת דמות ונוס, האלה הגרקו-רומית של האהבה, דרך פריזמה עכשווית ואישית. הסדרה מציעה דיוקן של ונוס מקומית: אישה שמנה מנס ציונה, חובשת משקפיים, ולצדה חתולתה השחורה-לבנה. בדומה לונוס מווילנדורף, מאורבינו ושל בוטיצ'לי, כל אחת שונה ומשונה בדרכה, גם כאן מוצגת דמות ייחודית המייצגת יופי, אהבה ופוריות בגרסתה הפרטית.
האמנית עוסקת בשאלת האהבה העצמית כשדה קרב פנימי: מתח בין קולות מבקרים ומכחידים לבין היצר הקדמוני להחזיק בעצמי ולחיות. החתולה, שנחשבה במסורת האמנות לסמל סקנדל וחטא, מופיעה כאן כהיפוכו של הדבר, כביטוי לאהבה בלתי מסויגת. דרך העבודה מבקשת האמנית לייצר מרחב שבו הצופה יוכל לזהות את ונוס שלו, ולהכיר בכך שגם האהבה הקשה ביותר להשגה: אהבת עצמנו, היא אלוהית.
ונוס היא חתולה שחורה-לבנה עם עיניים צהובות ואף ורוד שגרה אצלי מבעודה בת חודשיים. היא חתולה יפה, חכמה, ובעלת אינטליגנציה רגשית גבוהה שמגיעה כל יום בחמש בערב לקבל אוכל מפחית. ונוס היא גם האלה הגרקו-רומית של האהבה המופיעה פעמים רבות במהלך תולדות האמנות. ונוס מווילנדורף היא דמות בלי פנים ועם גוף שמן, ונוס מאורבינו היא בת אצולה החיה עם משרתות וכלבלב, ונוס של בוטיצ'לי יוצאת מצדפה בעודה עירומה כביום היוולדה, מכיון שבאמת מדובר ביום היוולדה. יש הרבה ונוס בעולם באמנות, וכל ונוס שונה ומשונה בדרכה הייחודית. ובכל זאת, היא תמיד מייצגת את אותו הדבר: יופי, אהבה ופוריות. ונוס היא, בסופו של דבר, האהבה עצמה.
אני לא אוהבת את עצמי. אני חושבת בעיקר על עצמי אבל, כן. לפעמים מרגיש כאילו אני חיה בבועה שבה רק אני קיימת, והעולם החיצוני נראה מעומעם ורחוק. אבל בתוך הבועה הזו, בה רק אני נמצאת, יש מלחמות רבות ביני לבין עצמי. כל דבר שאני אומרת, כל פעולה שאני עושה, מקבלת מחוות רבות.
"את מכוערת, את טיפשה, את מעצבנת, את לא נעימה, העולם היה יותר טוב אם לא היית חיה בו."
אחרי המחשבות האלו באות המחשבות שמבקרות אותן.
"את באמת חושבת שאת חשובה מספיק בשביל שיהיו לך את המחשבות האלו? בשביל שתחשבי שאת משנה למישהו משהו? מתי כבר תביני שאת כלום ושום דבר ואם תמותי לאף אחד לא יהיה אכפת? את גרגיר חול במדבר. כוכב ביקום אין סופי. לא מגיע לך לשנוא את עצמך, כי לא מגיע לך להרגיש איזושהי דרך כלפי עצמך. לא מגיע לך כלום."
לעומת זאת, בבועה הזו יש את היצר הכי קדמוני: הרצון לחיות. הרצון להחזיק בעצמי, ללטף את עצמי, לאהוב את עצמי.
הבועה הזו, אחת בתוך אין ספור של בועות בקצף הים, הביאה לי את המוזה החשובה ביותר שיכולתי לבקש: את עצמי. את ונוס הנס-ציונית. את האלה שאני כורעת ברך במזבחה ומקללת את שמה. את האהבה שאני כל כל כך רוצה וכל כך מפחדת ממנה.
הונוס שלי היא מנס ציונה. היא שמנה, היא חובשת משקפיים, היא מחייכת לפעמים. הונוס של כל אדם נראית שונה, אבל ככה שלי נראית.
מנחה: נטע ליבר שפר
